מה הם שיטות העדשה של מתח הממרח ואת הסיבות להתקנת משני קפיצים בצד מתח גבוה

ניתן להשתלט על מתח הממרח באמצעות שינוי טאפים תחת עומס (OLTC) ושינוי טאפים ללא עומס:

השתלת מתח תחת עומס מאפשרת לממרח להתאים את מיקום הטאפ במהלך פעילתו, ובכך לשנות את יחס הסיבובים כדי לשלוט במתח. קיימות שתי שיטות: הרגולציה בסוף הקו והרגולציה בנקודת האפס. הרגולציה בסוף הקו מתבצעת באמצעות הנחת הטאפ בסוף הקו של הסליל בעל המתח הגבוה, בעוד שהרגולציה בנקודת האפס מניחה את הטאפ בקצה האפס של הסליל בעל המתח הגבוה. הרגולציה בנקודת האפס מפחיתה את דרישות ההגנה עבור מחליפי הטאפים, ומציעה יתרונות טכנולוגיים וכלכליים, אך דורשת שהנקודה האפסית של הממרח תהיה מחוברת יציבה במהלך הפעילות.

השתלת מתח ללא עומס כוללת שינוי מיקום הטאפ כאשר הממרח אינו מופעל או במהלך תחזוקה, ובכך לשנות את יחס הסיבובים כדי להשיג רגולציה של מתח.

מחליפי טאפים בממרחים נמצאים בדרך כלל בצד המתח הגבוה מסיבות הבאות:

• הסליל בעל המתח הגבוה הוא בדרך כלל מסובב בשכבה החיצונית, מה שמאפשר גישה יותר קלה לקישורי הטאפים ומפצל את היישום שלהם.

• הזרם בצד המתח הגבוה נמוך יותר, מה שמאפשר שימוש בחתכים קטנים יותר לקווי הטאף ורכיבי הקישור, מה שמפשט את העיצוב ומפחית את הסיכון לקשר גרוע.

בעקרון, ניתן לספק טאפים על כל אחד מהסלילים, אך נדרש הערכה כלכלית וטכנולוגית. לדוגמה, בממרחי צניחה גדולים של 500 kV, לעיתים ממקמים את הטאפים בצד של 220 kV, בזמן שהסליל של 500 kV נשאר קבוע.